סופית: החוק מתיר לגזול קצבת זקנה 

בחודש אוגוסט האחרון, הובא במדור זה פסק דין של בית הדין האזורי לעבודה בחיפה.

פסק הדין, נתן אישור לשלול מקשיש את קצבת הזקנה שלו. אותה קצבה שגם כך, בשל עליבותה, ראויה יותר להיקרא בשם קצבת הרש. הגזלה נעשתה באמצעות סעיף 296 בחוק הביטוח הלאומי. סעיף אשר פורש על ידי בתי הדין לעבודה בצורה דרקונית: מי שלא מגיש תביעה לקצבת זקנה תוך שנה, מאבד אותה. אפילו האיחור נובע מהטעייה של המוסד לביטוח לאומי. פסק הדין עורר זעם ומחאה הן במאות התגובות והן ברשתות החברתיות.

יחד עם זאת, דבריה של נשיאת בית המשפט העליון, דורית ביניש בכנס שופטים חדשים, כי מאז ומתמיד דגלה בהשקפות המחאה החברתית נתנו פתח לתקווה. במיוחד קריאתה לשופטים לגלות "תבונה ורגישות" כאשר האזרח הקטן מתדפק על דלתות בתי המשפט. רצינו להאמין, כי כאשר הסוגיה של קצבאות הזקנה תגיע לבית הדין הארצי לעבודה, יחול שינוי בגישה. בימים אלה הסתבר, כי היינו תמימים.

כוכבה סבן הגיעה בשעה טובה לגיל הזכאות לקצבת זקנה. גיל זה עמד בשעתו על 66 לנשים (כיום על 67 לנשים ו 70 לגברים).

אולם סבן המשיכה לעבוד וחשבה כי מאחר והיא עובדת, היא לא זכאית לקצבת זקנה. זו הייתה טעות, כי מי שכבר מצליח לשרוד בארץ רודפת אזרחיה זו ומגיע לגיל המזכה בקצבת זקנה, זכאי לה ללא תלות בהכנסתו.

כעבור מספר שנים, כאשר פרשה סופית מעבודתה, פנתה סבן לביטוח הלאומי וביקשה כי זה ישלם לה קצבת זקנה. או אז התבררה לה טעותה. היא הבינה כי הייתה זכאית לקצבה גם בתקופה שחלפה. סבן ביקשה מפקידי הביטוח הלאומי שלא ינצלו את טעותה וישלמו את המגיע לה. "כעת אני זקוקה לקצבה כאוויר לנשימה, משום שאינני מתפרנסת יותר". דבר לא עזר. היית צריכה להגיש לנו תביעה מסודרת, תוך שנה מיום שהגעת לגיל המזכה, הקשו פקידי המוסד את ליבם.

בצר לה פנתה סבן לבית הדין האזורי לעבודה בתל אביב. זה בראשות השופטת חנה טרכטינגוט דחה אותה. סבן לא ויתרה וערערה לבית הדין הארצי לעבודה.

עניינה הונח על שולחנם של חמישה שופטים: נשיאת בית הדין, נילי ארד, סגנה, יגאל פליטמן והשופטת ורדה וירט-ליבנה. וכן, שכחנו, היו שם עוד שני שופטים לקישוט: שלום חבשוש, נציג העובדים ויורם בליזובסקי, נציג המעבידים.

ניתן היה לחשוב כי הרכב כל כך מכובד יוציא פסק דין מעורר השראה, כזה הרואה את האזרח העמל כל ימיו, מפריש מפיתו מידי חודש בחודשו מאות ואלפי שקלים לביטוח הלאומי מתוך ציפייה כי בערוב ימיו זה יעמוד לימינו ולא ידקדק עמו במבוך של חוקים המתפרשים בצורה דרקונית. זה לא קרה.

השופט יגאל פליטמן, שכתב את פסק הדין, חזר על אמירות חבוטות, הלקוחות מן העולם הישן, כאילו דבר לא התרחש בארץ בקיץ האחרון.

נכון, אמרה סבן הקשישה לשופט פליטמן, טעיתי כאשר לא הגשתי את התביעה לקצבה בזמן. אבל הטעות הייתה בתום לב. מתוך חוסר ידיעה. לעומת זאת, המוסד ידע כי אני זכאית לקצבה. מלוא הנתונים הרלבנטיים היו בידיו. הוא יכול היה להדריך אותי להגיש תביעה לקצבה.

ומה ענה לה השופט פליטמן? הוא שלף חזקה מהעולם הווירטואלי, חזקה אותה מעלים במשפט הפלילי, כנגד עבריינים, הטוענים כי לא ידעו שבמעשיהם הם עוברים עבירה פלילית. חזקה זו החיל השופט על המבוטחים: "על ציבור המבוטחים חלה החזקה בדבר ידיעת הדין, על מכלול זכויותיהם וחובותיהם", קובע השופט פליטמן, "אי ידיעת החוק אינה מהווה טעם לפעולה באיחור".

השופט פליטמן שכח כי החוק הפלילי מורכב מציוויים טבעיים בסיסיים, הקיימים משחר ההיסטוריה והאמורים להיות טבועים בנפשו של כל אדם באשר הוא אדם. האיסורים הפליליים מגנים עלינו כפרטים וכחברה ומאפשרים לנו קיום. לכן שם חזקת ידיעת החוק מוצדקת. גם זאת, במגבלות שהפסיקה קבעה. לעומת זאת, בתחום המשפט האזרחי הסוציאלי, אין כל הצדקה להחלת חזקת ידיעת החוק באופן דווקני וגורף. המשפט הסוציאלי מורכב מעשרות אלפי סעיפי חוק, שגם השופטים לא מוחזקים כיודעים את כולם, אפילו לא את חלקם. אילו השופט פליטמן היה מעיין בסעיף 14 לחוק החוזים הישראלי, הוא היה מגלה שהחוק האזרחי עצמו מכיר בטעות הנובעת מאי ידיעת החוק. ואילו היה מרחיק קרוא עד סעיף 61 לחוק החוזים הוא היה מגלה שם את האפשרות להחיל את ההכרה בטעות הנובעת מאי ידיעת החוק גם על זכויות סוציאליות.   

אבל, חיפשה סבן מסילות ללב השופטים, אתם עצמכם, שופטי בית הדין הארצי, יודעים כי קיימת גם חזקה הפוכה. אתם חוזרים ומבטאים את החזקה ההפוכה בפסקי הדין שלכם במילים המרגשות עד דמעות: "המוסד לביטוח לאומי, מופקד על יישום מדיניות חברתית וביצועה. אל נכון הוא כי יעשה כל הניתן כדי ליידע את ציבור המבוטחים באשר לזכויותיהם, וחזקה עליו כי ינחה את המבוטח ויאיר עיניו".

תודה, השיב לה השופט פליטמן, אלה באמת מילים יפות, אבל תקראי אותם טוב טוב. אמרנו כי "אל נכון" שהמוסד ינחה את המבוטח. לא אמרנו שהוא חייב לעשות זאת. "ככלל, לא מוטלת חובה על המוסד ליידע את מבוטחיו בדבר זכויותיהם השונות כלפיו".

השופט פליטמן לא הסביר ואולי גם לא שם את לבו לסתירה: מדוע החזקה כי המבוטח מכיר את החוק על בוריו מחייבת את המבוטח עד כדי שלילת זכויותיו. לעומת זאת, החזקה כי "המוסד ינחה את המבוטח ויאיר את עיניו", אינה מטילה על המוסד כל חובה.

בקיצור, חבל להכביר מילים. השופט פליטמן לא חידש דבר. הוא נתן את ידו לשלילת קצבת הזקנה של סבן. הצטרפו אליו, מבלי לנמק, גם השופטים האחרים. אפילו נציג העובדים, שלום חבשוש, לא מצא לנכון להגן על עובדת שתמימותה ואמונתה במערכת גרמו לה לאבד את קצבת הזקנה.

עולה שאלה קשה: איך זה שהערכאה העליונה של בית הדין במדינה המבקשת להיות יהודית ודמוקרטית, נותנת בסוגיה כל כך חשובה, פסק דין כה דליל בחומר ובמחשבה. אין כל התייחסות לכך שקצבת הזקנה שומרת על כבוד האדם ולכן שלילתה מנוגדת לחוק יסוד כבוד האדם. אין כל התבוננות השוואתית למשפט של מדינות אחרות, בהן רואים את קצבת הזקנה כמו חיסכון בבנק או בפוליסת ביטוח, חיסכון שעומד לרשות המבוטח וכמובן אינו מתיישן. אין כל התייחסות לסמכותו הטבועה של בית המשפט להאריך מועדים הקבועים בחוק, סמכות שהוכרה אצלנו מימים ימימה.

ומה שמטריד: מישהו פה לא קורא את המפה. האם אלה המורמים מעם, היושבים על כס השיפוט, לא קוראים את מפת המחאה החברתית, או אולי אנחנו למטה, לא מבינים כי נותנים לנו להוציא קיטור ובסופו של דבר, כמאמר קוהלת: מה-שהיה, הוא שיהיה, ומה-שנעשה, הוא שיעשה; ואין כל-חדש תחת השמש".